הכרתי אותם. הכרתי את בני המשפחה היקרים, שמידת הדין פגעה בהם היום, שהפכו להיות קורבנות הציבור כולו.

ישבתי איתו, עם אברך המשי הצעיר, שהיה משגיח כשרות, והיה סמל לאהבת תורה. ישבתי איתו כל ערב בשיעור הגמרא הקבוע, וראיתי את דייקנותו, את שקדנותו, את אהבת התורה שלו.

השבוע עוד ישבתי לצידו, והיינו רכונים כולנו על הגמרא הקדושה. לאחר יום מפרך שבו פיקח על מלאכת הכשרות מטעם רבנות ירושלים, הגיע אל השיעור, כמו בכל יום, ונעץ את שתי עיניו העייפות בשורות הגמרא.

היום הוא איבד את כל משפחתו, ושוכב פצוע בבית החולים. מזעזע.

אני זוכר את התנוחה האחרונה כמעט בה ראיתי אותו. לפני ימים ספורים, כשחייו היו מלאי שמחה וסיפוק. ככה, ליד הגמרא, בהיכל בית הכנסת בגבעה ב' בביתר. הוא מסתכל על הגמרא, מקשיב בדריכות, לא מפספס הגה. שקט, עדין נפש, נחבא אל הכלים. מידותיו אצילות, חיוכו עדין. הולך בצידי הדרך, אינו מחפש להתבלט.

חוששני, שיותר הוא לא יישב כך.

בערב, לאחר שחזר מיום ארוך ומפרך שהתחיל מוקדם בבוקר, והשגיח ככל יכולתו על כשרות המזון המיוצר במפעל בו עבד - הוא היה חוזר ישירות אל השיעור.

הוא מעולם לא ויתר, מעולם לא עלה על דעתו לוותר.

רק כאשר השיעור נערך בקברי צדיקים, הוא נאלץ להשלים את לימודו לבד. הוא היה כהן, מזרע אהרון.

כהנים זריזים הם - והוא היה זריז. סמל לזריזות, מופת לדייקנות, מודל להקפדה על הזמנים. הוא תמיד פתח את השיעור, היה הראשון לבוא והאחרון לצאת.

הוא לא היה מעשרת הראשונים בבית הכנסת, אלא הראשון. הראש והראשון. מגיד השיעור ידע שגם ביום חלש, כאשר לא כולם באים, כאשר בית המדרש ריק - הוא חייב לבוא. כי האברך היקר, תמיד יהיה שם, תמיד ידליק את האור, יפעיל את מיזוג האוויר וימתין לתחילת השיעור.

כשיקום מהאבל הגדול, אני בטוח שימשיך להדליק את המזגן, אבל עם עצב גדול בעיניו.

קיווינו שבין הזמנים הזה יסתיים טוב יותר. חשבנו שמידת הדין לא תפגע, שלמלאך המוות לא תינתן רשות להשחית. ייחלנו לטוב, חשבנו שהקיץ יעבור עם מינימום טרגדיות.

עכשיו אנחנו יודעים שהקיץ הזה נכנס לרשימה שחורה משחור. איבדנו את הטובים שבבניו של הציבור החרדי. סבא וסבתא, בניהם ונכדם - ילדי ההורים היקרים שמלאך המוות השחית אף בהם באחת התאונות המחרידות שידענו.

אותנו, מכרים, ידידים, בני משפחה וחברים לשיעור, הותרתם לאנחות. לכו לפני כסא הכבוד והמליצו טוב על עם ישראל. שלא יהיו עוד אסונות. שהעתיד יהיה שמח יותר, שבני המשפחה שחוו הערב את הקשה שבייסורי איוב, יחזיקו מעמד בלעדיכם.

אין מילים, אין תנחומים, אין תמורה. יש רק אמונה תמימה העומדת כעת למבחן ועלינו לעמוד בו:

הצור תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט. קל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא.

נעמתם לנו מאוד.

שעה קלה לאחר שהתאושש מהבשורה המרה על לכתו של ידידו הטוב ר' אריה, נזכר ירח טוקר בסיפור שהתרחש כששימש דובר 'איחוד הצלה' • "ירח, אני עם דמעות בעיניים", הוא אמר לי • עכשיו אני עם דמעות

ירח טוקר, בחדרי חרדים
תאריך: 05/08/2010 23:28:00

זה היה לפני שנתיים לערך, כאשר שימשתי כדובר ארגון המתנדבים 'איחוד הצלה'. קיימנו מסיבה גדולה לנער עם תסמונת דאון, אשר חלם כל חייו להיות חובש הצלה. האירוע היה מרגש ומיוחד והענקנו לו תעודת 'חובש מיוחד'.

הוריו הגאים נכחו באירוע, בני משפחתו, היועצים הסוציאליים, וכל חניכי המוסד לחינוך המיוחד בו למד.

בתום המסיבה, בתוקף תפקידי, הפצתי ידיעה נרחבת על הטקס ותמונות של הנער ה'חובש המיוחד' לכל כלי התקשורת. ההדים למקרה המרגש והנדיר הזה, היו רבים. אך באותו בוקר שבו התפרסמה הידיעה בעיתונים קיבלתי שיחת טלפון אחת שלא אשכח אותה. השיחה הייתה מידידי, ר' אריה זצ"ל.

הוא הכיר אותי בהיותו חלק ונדבך בארגוני ההצלה והחסד, והתקשר אלי כשגרונו חנוק והוא מתקשה לדבר. "ירח, אני עם דמעות בעיניים", אמר לי. "אני מול התמונה של הילד הזה, איך הצלחתם לשמח אותו, זה כל-כך יפה ומיוחד, תדעו לכם שעשיתם דבר ענק. הייתי חייב להתקשר אליך לומר זאת, אני לא אשכח כל חיי את התמונה הזאת".

ר' אריה היה 'חסד ולב מהלך'. למרות שעברו ימים רבים מאז, לא אשכח את הימים בהם קפץ למשרדי הארגון ולו לדקה אחת, לחייך, לומר מילה טובה, להביא משהו טוב לחברים שעבדו במשרד, או רק להציע עזרה. החיוך מעולם לא מש מפניו אשר האירו בכל עת ושימשו כזרקור של אהבת הזולת.

כאשר שמעתי על התאונה המחרידה בה נהרג יחד עם בני משפחתו האהובים והיקרים, שיחת הטלפון ההיא מאותו בוקר, שבה אלי: "ירח, לא אשכח כל חיי איך שעשיתם טוב לילד הזה"...

כזה הוא היה ר' אריה, כולו רגש ואהבת הזולת.