קמנו מהשבעה, הלכנו לבית הקברות לראות את הקדושים. זה מן השמיים. חשבתי, איך אני אעמוד בזה? הקב"ה נתן לי כוחות. אני מאמין באמונה שלמה שזה ממנו. הוא נתן, הוא לקח".

מונולוג מרעיד לב, מלא עוצמה, השמיע היום הרב אברהם ברנשטיין, שאיבד שבעה בני משפחה בתאונה לפני שבוע.

בכל משפט, ניתן לחוש את הכאב הבלתי נתפס. אבל יש בדברים שלו עוד דבר: אמונה. בלתי מתפשרת, למרות האסון הכבד והשבר שבעקבותיו.

הרב ברנשטיין העניק ראיון מיוחד לתוכניתו של מרדכי לביא ברדיו "קול חי". "אני שבור", הוא מספר. "בא קצין המשטרה, החברה קדישא וסיפרו לי. עמדתי בזה כל-כך חזק. הוא בא אליי עם פסיכולוגים, יועצים.

"הקצין מסתכל עליי ומספר שבמסגרת עבודתו, כשהוא מבשר לאנשים בשורות קשות - בדרך כלל משתוללים, דופקים, מתחילים לצחוק. אמרתי לו, ´אני לא יודע מאיפה ה´ נתן לי את הכוחות´. הוא התחיל ממש לבכות, אמר לי ´אני עוד לא ראיתי דבר כזה´".

הרב אברהם ברנשטיין מתאר את הרגעים הקשים מנשוא בהלוויה. לנגד עיניו, עוברות שבע מיטות - כולם בני משפחה אחת. כולם בני משפחתו.

על הנהג, ישר ישורון: "המשפחה של הנהג, זה שעשה את התאונה, שאלו אותנו אם הם יכולים לבוא לנחם. אמרתי להם: ´הוא לא אשם, להפך. עכשיו אנחנו משפחה אחת´. חלק מהמשפחה הלכה לי, עכשיו יש לי עוד משפחה.

"אשתו של הנהג כל-כך בכתה. הוא לא אשם. ה´ יכל לעשות את זה אחרת, שיהיה מישהו אחר הנהג. תאמין לי, אם הייתי יכול ללכת למשטרה ולהגיד להם שיוציאו אותו, הייתי עושה זאת".

הרב אברהם ברנשטיין מספר כי גדולי ישראל, שבאו לבית המשפחה בימי השבעה אמרו לו ש"היתה צריכה להיות גזירה קשה על כל עם ישראל, שואה היתה צריכה להיות. וה´ החליט, או זה או משפחה שלמה, לשים אותם תחת כיסא הכבוד


מרחק הליכה קצר מפריד בין בתי האבלים: בעוד הוריו של ר' אריה ברנשטיין זכרו-לברכה מתגוררים בתחילת שכונת מאה שערים, על כיכר השבת, הוריה של האם-הסבתא ע"ה מתגוררים ברחוב שומרי אמונים, בסוף מאה שערים.

מנחמים רבים עושים את הדרך בין שני הבתים - ובסמטאות השכונה הוותיקה ניתן לחוש בזעקת מילות הקינה "דרכי ציון אבלות".

אם כל ישראל אחים, בשעת אבל על אחת כמה וכמה. אלפים מרגישים צורך אישי לנחם, מרביתם לא הכירו את המשפחה באופן אישי. אבל הם כאן. כדי להראות למשפחה כי לא מדובר בטרגדיה פרטית, כי אם בצער-הכלל.

הגענו תחילה לבית בו גדלה האם. בית משפחת גולדשטיין. במרכז השולחן הנמוך יושב ראש המשפחה, ר' לוי יצחק. סביבו יושבים בניו כשתילי זיתים.

קשה להסתכל לו בעיניים. בודדים מעיזים להוציא הגה מפיהם. איך אפשר לנחם יהודי ששכל בת, חתן, ארבעה נכדים ונין. הרוב שותק ומזיל דמעה.

בודדים מסוגלים לנחם את ר' לוי יצחק. למזלנו, הגענו ברגע כזה. אחד מבני הבית מעיר את תשומת ליבו של בעל הבית לצמד היהודים הדורי-הפנים שבאו זה עתה בשערי הבית.

במהרה מפנים להם מקום. מדובר בגאון רבי שמחה הכהן קוק, רב העיר רחובות ובית-הכנסת 'החורבה', ולצידו אחיינו, הגאון רבי בן ציון הכהן קוק, המוכר לכולם כתלמידו המובהק של הגרי"ש אלישיב.

"אנחנו בעלי חד מזלא", פותח הגרב"צ ביידיש. האבלים כולם מישירים את מבטם - והמנחמים כולם מטים אוזן קשבת לדברי הניחומים האישיים. "לפני למעלה מארבעים שנה, הוריי ושני אחיי נהרגו בתאונת רכבת", הוא מספר.

ר' לוי יצחק מתעניין בפרטי המקרה ועל פניו ניתן לראות נחמה קטנה. הנה, משפחה נוספת עברה טרגדיה דומה - והמשיכה קדימה. הגר"ש מספר על הטרגדיה הנוראה שגדעה את חיי אחיו הבכור ובני-משפחתו. הגרב"צ מדבר מכלי ראשון על עצמו, כילד בן 11, שגילה בלילה חורפי של חנוכה כי עולמו חרב עליו.

השיחה נמשכת. דברי המוסר והאמונה מהדהדים בחדר הקטן. אולם מהר מאוד מתבררת עוצמת האמונה של בעל-הבית. "מעודד לראות שיש המשך אחרי כזו טרגדיה", אומר ר' לוי יצחק בענייניות וממהר לסכם: "העיקר שתהיה לנו נחמה אמיתית - הלוואי שנוכל לראות בחוש שהכול היה חסד משמים".

הרבנים לבית קוק אומרים 'המקום ינחם' ועוזבים את הבית.

*   *   *
על השולחן בסלון הצר של משפחת ברנשטיין, ניצבים שבעה נרות נשמה זה לצד זה. מתחת לכל נר, מונחת טבלה. המנחמים מקבלים על עצמם ללמוד מסכתות לעילוי נשמת ההרוגים. למרות שהרשימה ענקית, שהרי כל מסכת מתוך 64 המסכתות מופיעה שבע פעמים - כמעט ולא נותרו מסכתות פנויות.

זו רק עדות אחת לכמות המנחמים הזורמים לבית.

האב, ר' אברהם יוסף והאח ר' בנימין, מספרים על פעילות החסד הענפה עליה ניצח הבן ר' אריה. בבית זה הקים האב את 'המכון הירושלמי לקריאה', שבו עבדו שני בניו.

לבית נכנסים מנחמים מכל הסוגים - חרדים ודתיים-לאומים, חסידים וליטאים, ספרדים ואשכנזים - כולם היו בניו. המכון סייע לאלפי מטופלים עם בעיות דיסלקציה. מכל העדות, מכל רחבי הארץ, מכל הגילאים.

ר' אברהם יוסף מגלה לנו כי הוא מתכנן להנציח את המכון הפעיל על-שם בנו, שהיה מעמודי התווך. ככל הנראה, למכון יקראו מעתה 'נר אריה'.

אנו שואלים על פעילות המכון. "יש לנו שיטה מיוחדת ומהירה לטפל בקשיי קריאה", הוא מספר. "זו הפרנסה שלנו, אבל אריה-לייב לא הסכים לגבות כסף מאנשים מסוימים, מיתומים ומסכנים.

"היו מאות אנשים כאלה שהוא לא הסכים לגבות מהם שכר - ולא די אלא שהיו יוצאים מכאן עם שקיות של בגדים ומצרכי מזון. כששאלתי אותו: 'מה, נראה לך זה גמ"ח?' הוא השיב לי: 'אבא, פרנסה משמים'".

אל הבית נכנס ילד כבן עשר, כיפה סרוגה גדולה לראשו. הוא מתגורר באחת ההתנחלויות שבשומרון. הוא בא לירושלים במיוחד כמדי שבוע כדי ללמוד עם ר' אריה. איש לא סיפר לו על האסון הכבד. רק כעת הוא מבין את האבידה הגדולה לו באופן אישי - והוא פורץ בבכי.


הפסיכולוג יצא בדמעות

ר' אברהם יוסף מאשש בפנינו את השמועה שהתרוצצה אודות סירובו לקבל את הבשורה המרה. "כשנכנסו אליי הביתה ביום חמישי שוטרים ופסיכולוגים, הבנתי שבפיהם בשורה נוראה", הוא אומר. "אמרתי להם שאני לא מעוניין לשמוע דבר. לא הייתי מסוגל. הייתה לי תחושה שהגרוע מכל קרה וחשבתי שאקבל התקף לב.

"אחרי כמה דקות של הסתגרות בחדר, אמרתי לפסיכולוגים: 'אני לא צריך אתכם. ה' נתן וה' לקח. אני מקבל את גזר הדין באהבה גדולה ומקווה להתאושש מהר ולחיות עם מה שנותר לי'. הפסיכולוג יצא מביתי כשדמעות חונקות את גרונו. 'אני לא מאמין שיש אדם עם כוחות נפש כה גדולים', אמר לי".

הוא נראה גיבור, אבל מסתבר כי ישנם רגעי שבירה. "אני מרגיש כוחות נפש מיוחדים מהקב"ה לעמוד באסון הנורא הזה", הוא אומר אך מודה: "מדי פעם יש לי התפרצויות של בכי".

ר' אריה היה עמוד חסד של ממש. "הוא התנדב בכל מקום שהיה צריך", סופד האב לבנו. כשהייתה תאונה הוא היה ממהר להגיע לבתי החולים באומרו: 'יש מספיק מתנדבים שיוצאים לפעול בזירת התאונה, אבל כאן, במקום שאין איש, המשפחה צריכה עזרה אמיתית".

מה מחזק אותך ברגעים הקשים? אנו שואלים.

תשובתו נחרצת: "כשאני מבין, שזה לא אסון פרטי שלי, אני מקבל כוחות. הגיע לכאן הרב גוטפרב וסיפר ששמע מהגרי"ש אלישיב שאמר כי אסון כזה, שמשפחה שלמה נגדעה, לא היה מאז ימי השואה. הנפטרים הם קורבנות ציבור ועל כך אחד להתחזק', כך אמר הרב אלישיב".


כוחות מיוחדים

בשני בתי האבלים אי-אפשר שלא להבחין באמונה החזקה היוקדת בעוצמה יותר מכל נר נשמה.

קשה שלא להתפעל מגבורת המשפחות השכולות – ולא נותר אלא להסיק, כי כשיש אמונה, כאשר מבינים כי העולם הזה הוא רק פרוזדור לטרקלין, הכוחות המיוחדים מגיעים.